רומי שלי

רומי שלי

את ביתי רומי ילדתי לפני כ3 שנים.

לא עשיתי הכנות מיוחדות לקראת הלידה, לא קורס ולא קריאה באינטרנט

לא ידעתי באמת מהו זרוז או פקיעת מיים. הדבר היחיד שכן עשיתי היה לראות ״ביי-בום״.

 

כל כך חיכיתי לה, לרומי, והייתי בטוחה שאצליח לסבול הכל ובאמת הצלחתי.

הייתה לי חווית לידה מדהימה למרות שהייתה ״ואקום״. הצוות שטיפל בי היה רגוע ונתן לי ביטחון, בבית החולים- היה ממש בסדר. הייתי בעננים.

כשחזרנו הביתה לאט לאט החוויה המדהימה נעלמה…

 

הייתי עייפה, הרחם כאב, הבכי לא פסק.

אני לא אחת כזו שמבקשת עזרה, לפחות לא הייתי כזו, שידרתי שהכל בסדר ושאני שולטת בהכל.

באמת שהסתדרתי והתמודדתי עם הכאבים וההנקה, אבל חוץ מלטפל ברומי שלי, להכין לאכול,להניק ולנקות את הבית לא היו לי חיים.

הרגשתי שהיא כל עולמי ורק היא מעניינת אותי אבל הזנחתי את עצמי, את הספורט שאני כל כך אוהבת, לא הרגשתי בנוח להסתכל על עצמי במראה, הזוגיות שלי עם רועי בעלי היא הכי טובה שיש אבל גם שם היה מן ריחוק קל..

 

אף אחד לא הכין אותי לתחושת הבדידות של ה״אחרי ״ ומהפחד להשאיר אותה עם אחר..

אף אחד לא הכין אותי לשינויים  הקיצוניים במצבי הרוח

אף אחד לא הכין אותי שאכעס שלא סיפרו לי מה אישה עוברת

אף אחד לא הכין אותי שהחיים שלי ישתנו מקצה לקצה.

 

הייתי בטוחה שאהיה המאושרת עלי האדמות כשהיא תיוולד

שהיא תשקיט את כל השדים שהיו לי לפני בראש על כל אותם דברים שאני לא אוהבת בחיים, אומרים שילד הוא אושר ושכל ילד מביא איתו מזל לא?

כולם אומרים ״איזה כיף״.. ״מזל טוב״… ״את עכשיו אמא״… ״תגדלו אותה בנחת״..

באים לבקר למרות שבזמן הזה עדיף לנוח..

כמעט כולם מייצרים תמונה ענקית מלאה באושר, שמחה ואהבה.

 

אני זוכרת שאחרי 3 חודשים התפרקתי..

נסענו מאשדוד, שם גרים ההורים שלי לבית שלנו בקריות ופרצתי בבכי. בכי של כאב.

שיתפתי את רועי בכל מה שאני עברתי ועוברת, במשך שעה וחצי לא הפסקתי לדבר ולבכות.

סיפרתי לו מה קשה לי ולמה לא טוב לי ולמה אני לא רוצה חיים כאלה.

 

אני רוצה לחיות,

לצאת החוצה, לראות אנשים

לעבוד במה שאני אוהבת ולא רק במה שמייצר כסף

לחזור לכושר

לחייך חיוך אמיתי

לאהוב את עצמי

לשבת בכיף ובשקט עם בעלי

להרגיש שאני מתקדמת

להיות רגועה

אני רוצה להפסיק לרוץ אחרי הזמן

ולהפסיק להתבאס כשאני לא מספיקה בסופו של יום לעשות דברים.

אני רוצה להיות מאושרת.

אני רוצה ליהנות מהיותי אמא!!

 

מאותה שיחה של שעה וחצי, של שיתוף, של הקשבה, של הבנה.. משם הכל השתנה..

באותו היום החלטתי לקחת את עצמי בידיים וליצור לי את החיים שאני רוצה..

יום למחרת כבר חזרתי לפילאטיס שכל כך אהבתי

ולאט לאט החוויה היומיומית חזרה להיות מדהימה..

חצי שנה אחרי שרומי נולדה גילינו שאני בהריון עם אלין ביתי השנייה, מה שגרם לבערה בגוף שלי להמשיך בדרך שהתחלתי כדי למנוע את מה שעברתי אחרי הלידה של רומי.

 

מה שלמדתי הוא

שחובה לשתף– אם לא הייתי משתפת סביר להניח שהייתי דועכת מטה

לא להתבייש לבקש עזרה– כשביקשתי כולם קפצו לעזור והשלמתי שעות שינה

לא לפחד להגדיר רצונות וחלומות– כשהגדרתי התקדמתי

ושאין בושה לרצות להיות אמא מאושרת– כי זה בהחלט אפשרי!

 

 

 

השאירי תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.