די. זה כבר ארוך מידי.
קשה.
כן, קשה שצריך לעבוד מהבית עם 3 בנות שאני מטורפת עליהן ואוהבת אותן הכי בעולם.
קשה שאי אפשר לעבוד באמת רצוף וששעות העבודה שלי קוצצו.
אני צריכה להעיר בבוקר, לבשל, לכבס, לנקות, לשים לב שאני מעניקה תוך כדי תשומת לב לכל אחת,
ולוודא שאם יש רגרסיה אז אני מעניקה מענה לצורך, לוודא שהבנות מסתדרות בזמן שאני מרדימה את אמה..

קשה גם כל עניין הזומים כי אני צריכה לחבר אותן בזמנים ש"נוח" לגננות, להדליק להן מיקרופון, לכבות את המיקרופון,
להכין עוגות בזומים, להכין דברים לפני שמתחילים עבורן.. איתן..
פתאום היא "חופרת"- "מתי הזום שלי? מתי הזום שלי"? ואחת בכלל לא רוצה כבר זום.
אני אמא. אני לא מורה ולא גננת.

אלו הקולות שעלו לי ביום שישי האחרון, בבוקר שלו הפכתי להיות "פרשנית" ואפשרתי לעצמי להיות כזו עד השעה 12:00 בבוקר.
חפרתי למה קשה, למה אי אפשר שהמצב ימשיך ככה, כמה כוחות אני צריכה לעוד שבוע בלי בעל בבית,
כשהכל עלי. הכל.

כשאני "פרשנית" מותר לי לקטר ולבקר את עצמי. אני יכולה להיות בתחושת הקרבן ימים
ותכלס, שורה תחתונה. מה שעוזר לי לצאת ממעגל הפרשנית – כשאני מציבה לעצמי דד ליין וזה מה שעשיתי ביום שישי.
בשעה 12:00 חזרתי לעצמי.  הדד ליין היה שעה 12 בבוקר  וחזרתי להיות יונית שעושה, שפועלת, שצוחקת, שלומדת מהסיטואציות שהיא לא אהבה איך שהגיבה..

מה עזר לי?  בעיקר 3 דברים ואני כותבת אותם עבורי ועבורך:
  1. הרצתי את כל ההצלחות והחוויות מהתקופה האחרונה ובמיוחד מהסגר ה-3 כמו חיבוקים בתוך המיטה עם הבנות ארוכים ארוכים,
    מה שבימים רגילים אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו כי יש גנים, ארוחות צהריים משותפות סביב השולחן,  למידה מעמיקה יותר על הבנות שלי,
    והקשר שלהן אחת לשנייה, בעל שנמצא הרבה יותר בבית מבעבר, אוהל בסלון, צמחייה שנכנסה הביתה, חדר שינה חדש לבנות,
    שיחות עמוקות עם הבנות שלי ומגע, המון המון המון חיבוקים ונשיקות כי אנחנו כל יום, כל היום ביחד, צחוק מתגלגל, ריקודים,
    ומשפט שאין יום שאני לא שומעת אותו "אמא, אני אוהבת אותך" שמקפיץ לי את הלב.
    נכון שעמוס ולחוץ עכשיו אבל יש משהו בתקופה הזו שלימד אותי לעצור. שלימד אותי להיות אפקטיבית יותר
    ואם אני חושבת על זה.. למרות שהן מתפנקות עלי הרבה יותר מפעם, רומי ואלין האהובות שלי,
    הבנות שלי ממש עצמאיות. הן יודעות לסדר ולנקות אחריהן , למזוג לעצמן את האוכל, הן מוזגות לי לשתות ואין לנו הרבה מלחמות.
    עוד דבר שבזמן האחרון קורה המון, הן עושות לי מסאג'. חלום חיי מתגשם.
  2.  אני מזכירה לעצמי בכל יום שהמציאות הזאת, הסגר, הקורונה- הם לא דברים שבשליטתי. אני לא יכולה לשנות אותם, אני לא יכולה
    להעלים אותם ואני זו שבסופו של דבר בוחרת איך להתמודד או לא להתמודד.
    אני לא מוכנה לוותר על עצמי. אני לא מוכנה לוותר לבנות שלי ועל הבנות שלי ולכן חשוב לי שנשמור על סדר יום, פחות או יותר, על כללים.
    יש שעה מסוימת שכולן ערות בה, יש שעה מסוימת לשינה, שעה שממנה מותר לראות מסך.
    אני מאמינה ביותר "כן" מאשר "לא" ואני כל יום, כל יום שואלת את עצמי "איך האדם, האמא שאני רוצה להיות היתה פועלת".
    כל יום אני עובדת ומתאמנת על אותו האדם והאמא שאני מדמיינת.

3. כל יום אני שואלת את עצמי בלילה לפני השינה ובבוקר- מה יכול לעזור לנו היום ליהנות, לשמור על אנרגיות ואווירה טובה לאורך היום,
לשתף פעולה ולכבד. לפעמים אני שואלת את רומי ואלין. את יודעת? אלו לגמרי הדברים הפשוטים כמו מילים טובות, משחק ביחד ובעיקר בעיקר
הנוכחות שלי. כשאני לא במשרד אני רוב היום נוכחת. הגוף שלי והמיינד שלי מוקדש לבנות שלי.
ולא, שלא תתבלבלי, לא הכל ורוד אצלנו ואני לפעמים מרימה את הקול אבל זה באמת מחזה נדיר ולמדתי לסלוח לעצמי. אני אנושית, לא?

באני המאמין שלי – אני צריכה להתייחס לבנות שלי, לאיש שלי ולכל אחד אחר בדיוק כמו שאני רוצה שיתייחסו אלי וזה משפט שמלווה אותי לאורך כל היום.

מעבר לזה, כשאני "שחקנית על המגרש", אני מעדיפה לומר את המילה "מאתגר" במקום "קשה".
בתקופה הזו אנחנו לומדים להתמודד עם החיים, לפתח ביטחון, חוסן, אמונה, אופטימיות ואם אני חושבת לעומק,
זו אחלה דרך לילדים שלנו ללמוד על כישורי חיים ועל החיים בכלל.

יש בנו כל כך המון תעצומות נפש,
ואם רק נראה אותן ונכבד ונחבק את עצמו,
התקופה המאתגרת תהפוך לרגועה ונעימה יותר.

אז כן, בא לי שהתקופה הזו תיגמר. מצד שני יהיה פה שקט מידי, מוזר
ואני באמת אוהבת את הזמן עם הבנות שלי.
אני רואה את הטוב,  כמעט ולא צורכת חדשות,
ומחייכת, גם כשלא בא לי.

 

יונית רוזנפלד

 

 

איך לגרום לילד להקשיב לך ולשתף פעולה – מדריך חינמי להורדה. לחצי כאן